דומינגו בוזה. ראיון עם המחבר של אחר הצהריים ששרף את סרגוסה

יום ראשון Buesa יש היסטוריה ארוכה ב הוראה והפצה של היסטוריה לפי ייעוד ועבודה. עם יותר מ-60 ספרים שפורסמו, היסטוריון זה גם כותב רומנים ו אחר הצהריים שסרגוסה נשרף הוא התואר האחרון שלו. תודה רבה שהקדשת לי מזמנך לכך ראיון, הראשון של השנה החדשה הזו, שבו הוא מספר לנו קצת על הכל.

דומינגו בוסה - ראיון

• ACTUALIDAD LITERATURA: אתה היסטוריון עם יותר מ-60 ספרים שפורסמו. איך הייתה הקפיצה לרומן? 

דומינגו בוזה: במשך שנתיים, העורך חוויאר לאפואנטה ביקש ממני לכתוב לו רומן כדי לכלול אותו באוסף ההיסטוריה של אראגון ברומן, נערך על ידי דוק רובלס. בסוף הבטחתי שאנסה אבל זה לא הייתי משוכנע שאוכל למלא את הפקודהמכיוון שהוא מעולם לא כתב רומן, ויתרה מכך, היה לו כבוד עצום לדרך המרגשת הזו לקרב את ההיסטוריה לחברה.

אני זוכר שבקיץ ההוא התחלתי לכתוב רומן על נושא שאת התיעוד שלו למדתי רבות ואף פרסמתי. וכאן התעוררה ההפתעה הגדולה: לא רק שאפשר היה לעשות את זה, אלא שזה גם נתן לי סיפוק עצום. שמחתי לכתוב את הסיפור הזה על סיפור אמיתי, השעות עברו ללא תחושה והאירוע של 1634 קנה חיים וחיוניות בסביבה ההיא של הספרייה שלי. הדמויות הופיעו במחשב שלי, ואחרי זמן מה, הם בסופו של דבר לקחו אותי לאן שחשבו. מה שנחזה כניסיון ייסורים הפך לתשוקה. נולד הם ייקחו את ג'אקה עם עלות השחר.

• AL you אחר הצהריים שסרגוסה נשרף זה הרומן השני שיש לך. מה אתה מספר לנו על זה ומאיפה בא הרעיון?

DB: הצלחתו של הרומן הראשון הובילה אותנו לשקול, עם העורך שלי, את מימושו של פרק שני. ושוב הנושא הוצע על ידי, מכיוון שאני מבין שאתה חייב לחדש את אותם נושאים ומרחבי היסטוריה שאתה מכיר היטב. במקרה הזה התלהבתי מהדמות של רמון פיגנאטלי, סרגוסה המאויר הגדול, ובסביבה ההיא נחוותה מרד הלחם, שהופל באכזריות ב-1766 על ידי המחבלים. המפתח להבנה כיצד הגיע הרומן הזה להיחשב נמצא בשנתיים של עבודה שלוקח לי להקים תערוכה גדולה על סרגוסה של הנאורות, שכותרתה תשוקה לחופש. וזה אומר לרומן, התשוקה להתקדמות של אנשים נאורים שהם צריכים לחיות בהתקוממות של עם שאין לו לחם ושבקושי יכול לשלם את דמי השכירות הגבוהים.

• AL you אתה יכול לחזור לספר הראשון שקראת? והסיפור הראשון שכתבת?

דב: מגיל צעיר מאוד אהבתי לקרוא, אני חושב שזה בסיסי ושזה הבסיס לכל פרויקט אישי. הספר הראשון שאני זוכר שקראתי הוא מהדורת ילדים של Lazarillo de Tormes, שדודי היקר תאודורו, אחיו של סבי, נתן לי. זו הייתה תגלית ומהעמודים שלה הלכתי לספרים קלאסיים אחרים שפתחו בפניי עולם של הצעות. ועם ההשפעות האלה התחלתי לכתוב סיפור מחייה של סבתי דולורס, אני מצטער שהוא הלך לאיבוד בכל כך הרבה באים ויציאות, שבהם התעניינתי בדמות ובראיית העולם שלו שסבבה אותו. תמיד הרגשתי איבדתי את הסיפור המשפחתי הזה שגרם לי להתמודד עם העובדה של תיאור המציאות, אם כי אני חייב להודות ש באמצע מגיפה חשבתי לכתוב רומן קטן וטעים, בשם הכומר והמורה, המתרחש ב-1936 ומשלב הרבה מהדברים האלה שסבתא שלי סיפרה לי עליהם.

מתוך הכרה בהצלחתו של הרומן הזה, שהיה צריך לצאת מחדש שבוע לאחר שיצא לחנויות הספרים, אסור לי להסתיר את זה היו כישלונות, למשל, כשהתחלתי רומן על רמירו השני שמעולם לא סיימתי ושאינני יודע את מקום הימצאו, שכן כבר התמצאתי בעולם הארכיונים והמחקר. מה שלא אומר, רחוק מכך, שאינך יכול להיות סופר טוב והיסטוריון וחוקר טוב. שניהם עובדים עם שפה ועם יכולת -אולי יכולת- להבין מה המסמכים מציעים או מספרים לנו.

• AL you סופר ראשי? אתה יכול לבחור ביותר מאחת מהתקופות. 

DB: תמיד אהבתי את הפרוזה הזו של אזורין דרכם מרגישים את נופי קסטיליה, זוכים לשמוע את פעמוני הכנסיות של הכפרים השוכבים בשמש, מתרגשים מהשקט הזה של אחר הצהריים עם סייסטה במישור האינסופי שהעניק לדון קישוט או לתרזה דה ז'סוס. נוף... ואני נלהב מהפרוזה של בקר בו מוצע עולם של דמיונות, חוסר ביטחון, פחדי שינה בתוכנו, של זיכרונות שגורמים לנו לנסוע אל העבר ואל הדרך שבה חיו אותו הכפרים הנידחים ביותר של המונקאיו.

זה לא מפסיק לרגש אותי ניקוי השפה של מצ'אדו, יופייה של המילה ככלי שמרמז על רגשות. וכמובן שאני מוצא את זה תענוג פלאטרו ואני, שהוא לא יותר מהניסיון להפוך את הקונקרטי ביותר לאוניברסלי, להפוך את חומרת היומיום למצוינת, להבין שהשקט הכי קרוב וחם יכול ללוות אותנו.

אני א קורא מושבע ואני נהנה מספריםמעולם לא הפסקתי לקרוא אחד שהתחיל, למרות שככל שהחיים מתקדמים אתה מבין שהזמן מוגבל ועליך לנצל אותו בצורה סלקטיבית יותר. 

• AL you איזו דמות בספר היית רוצה לפגוש וליצור? 

DB: כמו שאמרתי עכשיו, אני אוהב את זה פלאטרו ואני כי אני חושב שזה חלון לפשטות, לאותנטיות של בני אדם. המילים מקבלות תמונה על דפיה וכולן יחד הן הצהרת שלום עם העולם. פגוש את פלאטרו, התבונן בו, תסתכל עליו. הייתי רוצה לפגוש וליצור את הדמויות של כמה רומנים של Sender, כמו מוסן מילאן דה רקוויאם לכפרי ספרדי. וכמובן הדוכס אורסיני מ בומארזו.

• AL you יש תחביב או הרגל מיוחד בכל הקשור לכתיבה או קריאה? 

DB you שקט ושלווה. אני אוהב שהשתיקה אופפת אותי כי שום דבר לא אמור להסיח את דעתך בטיול הזה לעבר, כי כשאני כותב אני במאה רחוקה ואני לא יכול לצאת ממנה. אני לא שומע קולות מההווה, וגם לא צליל החבטות של הטלפון הסלולרי הפולש באופן דיקטטורי לפרטיות. אני אוהב להתחיל לכתוב בהתחלה ולפעול לפי הסדר שהרומן הולך לקבל, אני לא אוהב קפיצות כי הדמויות גם מובילות אותך בשבילים שלא החלטת עליהם ובסוף אתה מתקן את הדרך יום אחר יום. כפי שאמרתי, למרות שאני חושב על החלקות ההולכות ברחוב, מטיילות בזמן שאני מתבונן בנוף או עומד להירדם. אני תמיד כותב בדממת הלילה ואז אני מעביר את הדפים שנוצרו לאשתי ולבת שלי כדי שיוכלו לקרוא אותם ולהציע הצעות מנקודות המבט השונות שלהן. קונטרה של המציאות לרגש הכותב חשובה.

• AL you והמקום והזמן המועדף עליך לעשות את זה? 

דב: אני אוהב לכתוב. בספרייה שלי, במחשב שלי, מוקף בספרים שלי על הרצפה ועם המחברת -לפעמים אג'נדה ריקה גדולה- שבה כתבתי את כל תהליך תיעוד האירוע להיות חדשני. בדפיו מופיעים ההפניות לקריאות שנעשו, תיאורי הדמויות (כמו שאני מדמיינת אותן), התאריכים שבהם אנו עוברים פרק אחר פרק, בעצם הכל. י אני בדרך כלל כותב בלילה, אחרי שתים עשרה בלילה ועד השעות הקטנות של הבוקר כי זה רגע השלווה הגדול ביותר, אותו זמן שבו חווית הלילה עצמה מטשטשת את הסביבה וזה מאפשר לך לחיות בזמנים אחרים, גם אם זה רק עניין פסיכולוגי. זה הרגע שבו אתה עוצם עיניים והולך דרך סרגוסה ב-1766 או דרך העיר ג'אקה בחורף הקר של 1634...

• AL you האם יש ז'אנרים אחרים שאתה אוהב? 

דב: אני אוהב לקרוא. Poesia, קלאסי ומודרני, שמרגיע אותי וגורם לי לחלום על סצנות מלאות חיים. אני נהנה עם ניסויים שמאפשרים לנו להכיר אחד את השני טוב יותר. אני חסיד נלהב של קריאה היסטוריה מקומית, שאיתו אתה לומד הרבה, ואני גם מתלהב מחיבורי האיקונוגרפיה שמלמדים אותך את שפת התמונה. אבל, מעל הכל ומאז בצעירותי גיליתי אמאיה או הבאסקים במאה ה-XNUMXאני נלהב מהקריאה נובל היסטורי.

• AL you מה אתה קורא עכשיו? וכותב?

דב: אני אוהב לקרוא כמעט כל מה שנופל לידיים, אבל ככל שאני מתבגר וכפי שציינתי שמתי את תשומת ליבי למה שאני רוצה לקרוא, שמעניין אותי, שמלמד אותי, שגורם לי לחלום. אני לא מתכוון לתת שמות כי אני לא אוהב לתעדף, לכל אחד יש את ההשקעה והעניין שלו. מה שברור הוא שאני אוהב לקרוא רומנים היסטוריים, שיש לי בספריה הענפה שלי פנורמה שלמה מאוד של מה שמתפרסם בארצנו. שם סופרים אראגונים לא חסרים שאת יצירותיו אני קורא כמה שאני יכול, אם כי לכבוד הוא גם שאני יכול לקרוא מקורות שכמה חברים מבקשים ממני לקרוא לפני העריכה.

ואם עכשיו אני צריך לדבר על כתיבה, יחד עם ההרצאות שאני אוהב להכין בפירוט או המאמרים שאני לא יכול לסרב לעשות, אני חייב להתייחס לשני רומנים: אחד שסיימתי דיוקן אמו של גויה ועוד שהתחלתי על המקורות העוויתיים של בניית הקתדרלה של ג'אקה, במציאות, העימות בין המלך לאחיו הבישוף, בהריעות אחותו הרוזנת סנצ'ה. זה סיפור מרגש כי זה להתעמק ולראות איך אמנות יכולה להיוולד גם בעימות ואיך יופי מוביל להנאה מהמפגש. למרות שאם אהיה כנה ואגלה סוד, חצי, אספר לך שאני מתעד כבר שנתיים ובקיצים מתקדם בכתיבה של רומן על חמשת הימים האחרונים המדהימים בחייו של מלך אראגוני, אמת מידה של המלכים האירופיים. הייתי אומר לך שאני מאוד נלהב מהחברה הזו.

• AL you ולבסוף, איך אתה חושב שרגע המשבר הזה שאנחנו חווים ייספר? האם המציאות של ההיסטוריה שלנו תמיד תעלה על הבדיה?

דב: בוודאי רבים מהרומנים שלנו מהעבר כבר מספרים רגעים דומים לאלו שאנו צריכים לחיות כעת, באמצעים אחרים ובמסגרות אחרות, אבל בל נשכח שהאדם הוא אותו אדם ויש לו אותן מעלות אותם פגמים. והגיבור הזה הוא זה שמתעלה על עצמו בהקרנה החברתית שלו עם ונגד הסובבים אותו, פותח עולם של חוויות שעשוי להיראות כמו בדיה. כשאני כותב את הדיאלוגים לרומן שלי על הגויה האנושי והאינטימי, שפרסמתי זה עתה, אני מופתע כי הרבה ממה שאומר גאון הציור הוא הערכה וביקורת מדויקת מאוד על מצבנו: אובדן החופש, הפער בין השולטים לנשלטים, ההנאה שבני אדם מוצאים בכך שגורמים לאחרים לסבול, בהתאם לאפשרויותיהם... ההיסטוריה תמיד מלמדת אותנו כי יש לה ייעוד לעתיד.

עם זאת, אני חייב לומר שאני משוכנע שזמן שלנו יהיה זמן שבו ייכתבו רומנים מרגשים שלא יהיו קשורים לאלה שנכתבו היום, כי ניתוח העובדות מצריך פרספקטיבה זמנית. כעס לעולם לא צריך לשאת את העט המצייר את רגעי החיים.