במהלך השנים, מחברים רבים השאירו לנו דוגמאות לאקלוגים שנחקרו, נותחו ופורשו. עם זאת, למרות שכיום נראה שמילה זו אינה בשימוש וכי היא חלק מהספרות שאין לה עתיד, האמת היא שאולי זה לא כך.
אם אתה רוצה לדעת מה זה אקלוג ובעיקר דוגמה שלו, למטה מצאנו כמה שאולי מעניין לדעת (אם עדיין לא קראת אותם).
מה זה אקלוג
האקלוג מוגדר כהרכב שבו יש להעביר רגשות, מצבי רוח, השתקפויות... לפעמים, המחברים משתמשים לשם כך בדיאלוג שבו משתתפות שתי דמויות או יותר; אבל זה יכול להיעשות גם כמונולוג.
אחד המאפיינים העיקריים של האקלוג הוא הנושא המרכזי שתמיד יהיה קשור לרגשותבדרך כלל אהבה.
זה ידוע כי האקלוג הראשון שקיים נכתב על ידי תיאוקריטוס, במיוחד במאה הרביעית לפני ישו. כותרתו הייתה "אידיליה" שפירושה ביוונית עתיקה "שירים קטנים". כמובן, מחברים אחרים באו בעקבותיו, כמו ביון מארמינה, וירג'יליו, ג'ובאני בוקאצ'יו...
בתקופה הרומית זה היה מאוד פופולרי ואותו דבר קרה בתקופת הרנסנס. אז זה לא יהיה מפתיע אם זה יחזור לאופנה.
מאפיינים של אקלוג
למרות העובדה שהזכרנו בעבר כמה מהמאפיינים של אקלוג, האמת היא שיש לו הרבה יותר. כאן נסכם אותם:
המוזיקליות שלו
אפשר לומר שזה אקלוג זה דומה לשיר ולרוב יש מוזיקליות. אז במקרה של האקלוג יקרה אותו דבר.
הסיבה היא בגלל לכל הפסוקים שמהם הוא מורכב יש חריזה עיצורית בצורה כזו שהצלילים חופפים וליצור קצב ומוזיקליות.
למעשה, כשהם מייצגים מקובל שמלווים אותם כשהם מדקלמים במוזיקה.
נושא אהבה
זה הוא אחד המאפיינים העיקריים ואחד שצריך להתקיים תמיד. יכול להיות שזה בגלל שפרק אהבה קשור, בגלל שהוא יוצא מגדרו למען אהבתו, או בגלל שזו אהבה נכזבת.
אבל תמיד, אהבה תמיד תהיה הנושא המרכזי.
תווים
במקרה הזה האקלוגים מאופיינים בבעלי דמויות שהם רועי צאן או איכרים, למרות שהאמת היא שככל שזה התפתח, זה השתנה.
המבנה שלה
אקלוג זה חייב לכלול 30 בתים, כל אחד עם 14 שורות שיכולות להיות hendcasllables (אחת עשרה הברות) או הפטאזילים (שבע הברות).
בנוסף, החרוז של כולם חייב להיות עיצורי, זאת אומרת שלמילים האחרונות של הפסוקים, לא משנה אם הם שניים או יותר, יש אותו צליל.
ככלל, אקלוגים התחל בהצגת הדמויות, על ידי מספר או על ידי עצמן. כמעט תמיד נפוץ לגלות שהמחבר שם את השם של אותה דמות במקום הראשון כך שכל מה שבא אחריו הוא חלק ממנו, כאילו הוא אומר את זה.
לאחר המצגת מגיע הביטוי של הרגשות הללו לפי הדמות או הדמויות, תמיד בצורה של שירה.
ולבסוף, סופו של אקלוג מתמקד באופן שבו המחבר מבטל את הדמויות ואז הוא מסכם את הנושא שהוא יצר.
סופרים ואקלוגים מפורסמים
אין ספק שאקלוגים קיימים כבר זמן רב ומסיבה זו ישנם כמה מחברים הנחשבים לדוגמאות לאקלוגים מסורתיים, קלאסיים וחשובים.
יש להזכיר את תיאוקריטוס כשם הפרטי, שכן הוא היה אביהם של אלה. עם זאת, אחריו הופיעו שמות נוספים חשובים לא פחות.
לדוגמה: המקרה של מוסקו, ביון מסמירנה או וירג'יליו, אז הם התפרסמו באמת והם נעשו אפילו יותר פופולריים.
מחברים מפורסמים נוספים הם, ללא ספק, נמסיאנו, אוסוניו וקאלפורניו סיקולו, וכן ג'ובאני בוקאצ'ו, ג'קופו סנזארו.
לגבי הספרדים, עלינו להדגיש את לופה דה וגה, שחולל מהפכה בנוסחאות התיאטרון ומתוכם נותרו יצירות כמו "המאהב האמיתי" או "לה ארקדיה"; חואן בוסקן, עם אקלוגים בנושא פסטורלי; Garcilaso de la Vega, עם "קינתם המתוקה של שני רועים" או "באמצע החורף הוא החם"; חואן דל אנצינה; פדרו סוטו דה רוחאס ועוד כמה.
דוגמאות לאקלוג
לבסוף, אנחנו רוצים להשאיר לכם כמה דוגמאות לאקלוגים שמצאנו באינטרנט כדי שתוכלו לראות מהי התוצאה של יישום כל מה שהזכרנו קודם.
"קינתם המתוקה של שני רועים" מאת גרסילאסו דה לה וגה
סאליס:
הו, קשה יותר משיש לתלונות שלי,
והאש הדולקת שבה אני בוער
קר יותר משלג, גאלאטה!
[...]
נמור:
נו טוב פג תוקף, הבל ונמהר!
אני זוכר שישנתי כאן שעה,
שהתעוררתי, ראיתי את אליסה לצידי.
"אידיליה IV. הרועים" של תיאוקריטוס
עטלף.
קורידון, תגיד לי, של מי הפרות?
הם מפילונדס?
קורידון.
לא, מאגון, עכשיו
הוא נתן לי אותם למרעה.
עטלף.
ואיפה במחבוא חולבים אותם?
הכל אחר הצהריים?
קורידון.
עגלים
הזקן שם אותם, והוא שומר עליי היטב.
עטלף.
והאם הרועה הנעדר הלך?
קורידון.
לא שמעת? לקח את זה איתו
מילטון לאלפאוס. (…)
"אקלוג של פלסידה וויטוריאנו" מאת חואן דל אנצ'ינה
(...) שלווה.
כואב הלב,
קמומיל יש לי ממך.
הו רשע גדול, לחץ אכזרי!
לא הייתה לי חמלה
ויקטוריאני מצידי
אם זה ילך.
עצוב, מה יהיה איתי?
אוי, לרעתי ראיתי אותו!
לא היה לי את זה לרעה,
אין לי את זה, אם תרצי
לא להיות כל כך חמקמק וכאלה.
זה הפצע הקטלני שלי
הייתי מרפא אם אראה אותו.
רואים או מה?
ובכן, הוא לא האמין בי,
עדיף היה אם הוא יעזוב.
מה הולך? אני משוגע,
מה אני אומר כפירה כזו!
חבל שזה נוגע כל כך הרבה,
איך זה יצא לי מהפה
אוי, איזו פנטזיה מטורפת!
החוצה, החוצה!
אלוהים אף פעם לא רוצה דבר כזה,
שבחיים שלך הוא שלי.
החיים שלי, הגוף והנשמה שלי
בכוחם הם מועברים,
יש לה את כולי בכף ידה;
ברע שלי אף פעם אין רגיעה
והכוחות מתקצרים;
והם מתארכים
צער שלוקח לי כל כך הרבה זמן
שעם המוות מתואמים. (…)
"Eclogue III" מאת ויסנט אנדרס אסטלס
נמור. (…)
אני מפחד היום אחר הצהריים - במשרד
של אחר הצהריים ההם שלנו, של הימים ההם.
בליסה, העולם לקראת אסון.
אני אתחיל לחייג מהטלפון
כל מספר: "בואי בליסה!"
אני בוכה, בליסה, בין זיכויים לחיובים.
אני בוכה בעליית הגג שאתה מכיר.
בליסה, העולם לקראת אסון!
אקלוג אנטוניה דה לופה דה וגה
אנטוניה:
עצור אותי אני מרגיש כאן אנחות קרובות
ואני לא חושב שזה היה חשד סרק
כי זה מגיע לאט דרך אבני ספיר כחולות,
סיגליות הבוקר של הקנדידה,
חברתי הכומר פליסיאנה.
פליסיאנה:
לא בכדי האחו הירוק מצופה באמייל בפרחים.
אנטוניה שלי, איפה?
"האקלוג לקלאודיו" מאת גרסילאסו דה לה וגה
אז, אחרי כל כך הרבה עיכובים
בצניעות שלווה סבל,
נאלץ ונדחף
של כל כך הרבה שטויות,
הם יוצאים בין ענווה מעולה
אמיתות ממכרה של הנשמה.
[...]
אני בדרך למות ברור יותר
ומכל תקווה אני נסוג;
שאני רק משתתף ומסתכל
איפה הכל נעצר;
כי מעולם לא ראיתי את זה אחרי החיים
שלא הסתכל קודם למות.
האם אתה מכיר עוד דוגמאות לאקלוג?