ריינר מריה רילקה. 6 שירים לחגוג את יום הולדתכם

ריינר מריה רילקה היה משורר וסופר נולדתי בפראג ביום כמו היום בשנת 1875. אחד מ הסופרים החשובים ביותר בשפה הגרמנית בתקופתו ואז ברחבי העולם. אלו הם 6 משיריו לזכור.

ריינר מריה רילקה

La ילדות של רילקה היה מסומן עבור משפחה מלאה בסכסוכים. לאחר שנשר מבית הספר הצבאי בגלל בעיות בריאות, הוא עשה זאת קורסים בספרות, תולדות האמנות והפילוסופיה במינכן ובברלין. הוא התמסר במלואו לכתיבה ו- vנסע למספר מדינות של אירופה. התגורר ב פריז, שם פרסם עבודות כגון שירים חדשים, אַשׁכָּבָה, ו הרומן המחברות של מלט לורידס בריג '.

במהלך מלחמת העולם הראשונה הוא היה במינכן, שם שימש כפקיד. בסופו של דבר הוא שוויץ, שם פרסם את כותרותיו הבולטות ביותר: סונטות לאורפיאוס ו - אלגיות של דואינו.

שירים

יום הסתיו

אדוני: הגיע הזמן. זמן רב היה הקיץ.
שים את הצל שלך על שעוני השמש,
ולשחרר את הרוחות על פני המישורים.

הכינו את עונת הפירות האחרונה;
תן להם יומיים נוספים מהדרום,
לדחוק אותם לבגרות ולשים
ביין סמיך המתיקות האחרונה.

הוא לא יקים בית שאין לו את זה עכשיו
מי שנמצא לבד עכשיו תמיד יהיה,
הוא יצפה, יקרא, יכתוב מכתבים ארוכים,
וישוטט בשדרות,
חסר מנוחה כמו גלגול העלים.

***

הורדים

אם הטריות שלך לפעמים כל כך מפתיעה אותנו
ורד מאושר,
האם זה בעצמך, בפנים,
עלי כותרת על כותרת, אתה נח.

סט ער ער רחב שמרכזו
לישון, בזמן שהם נוגעים, אין ספור,
הרוך של הלב השקט ההוא
שעולים לפה הקיצוני.

***

המאהב

כן, אני משתוקק אליך. אני מחליק
יד ביד, מאבד את עצמי,
אין תקווה לערער על כך
שכמו מהצד שלך מגיע אלי
רציני, לא מוסט, לא קשור.

... הפעמים ההן: איך הייתי דבר אחד,
שום דבר שלא היה זועק, וזה יבגוד בי;
שתיקתי. זה היה בדיוק כמו של אבן
שדרכו נגרר הנהר את מלמולו!

אבל בתוכי, בשבועות האלה
של האביב, יש משהו שנפתח לאט
יוצא מהשנה החשוכה מחוסר הכרה.
משהו ויתר על חיי החמים
ביד של מישהו שלא יודע
שהייתי קיים אתמול.

***
כניסה

מי שאתה: בשקיעה צא
של החדר שלך, שבו אתה יודע הכל;
מרחוק הבית שלך
כמו הסוף: מי שאתה.
כמו העיניים שלך בקושי, עייפות,
מהסף הנצרך שהם יכולים להיפטר ממנו,
אתה מרים עץ שחור לאט מאוד
לשים אותו לפני השמיים: רזה, לבד.
ועשית את העולם. וזה גדול וזה כמו
מילה שאפילו בשתיקה מבשילה.
ועל פי רצונך, הבן את משמעותו
העיניים שלך נעקרות ברוך ...

***

הפנתר

מבטו התעייף מלצפות כל כך הרבה
הברים האלה לפניו, במצעד בלתי פוסק,
ששום דבר אחר לא יכול היה להיכנס אליו.
נראה לו שיש רק אלפי ברים
ושמאחוריהם שום עולם לא קיים.

ככל שהוא ממשיך לצייר שוב ושוב
עיגולים צרים עם צעדיהם,
את תנועת הזריזות וכפותיו החלקות
מראה ריקוד מהדהד,
סביב מרכז שבו הוא עדיין עירני
צוואה כופה.

רק לפעמים, אפשר בשתיקה, את הפתיחה
מהווילונות שהסתירו את אישוניו;
ולחצות תמונה פנימה,
מחליק דרך שרירים מתוחים
נופל בליבו, דוהה ומת.

***

שיר אהבה

איך להחזיק את הנשמה שלי
שלא נוגע לשלך?
איך עלי להעלות את זה
אפילו את הדברים האחרים, עליך?
הייתי רוצה לחסות אותו תחת כל אובייקט אבוד,
בפינה מוזרה ושקטה
איפה שהצמרמורת שלך לא הצליחה להתפשט.

אבל כל מה שאנחנו נוגעים בו, אתה ואני,
מאחד אותנו, כמו שביתת קשת,
שקול יחיד מתחיל משני מיתרים.
על איזה מכשיר הם התאמצו אותנו?
ואיזו יד מכה אותנו בהשמעת הצליל הזה?


היה הראשון להגיב

השאירו את התגובה שלכם

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם. שדות חובה מסומנים *

*

*

  1. אחראי לנתונים: מיגל אנחל גטון
  2. מטרת הנתונים: בקרת ספאם, ניהול תגובות.
  3. לגיטימציה: הסכמתך
  4. מסירת הנתונים: הנתונים לא יועברו לצדדים שלישיים אלא בהתחייבות חוקית.
  5. אחסון נתונים: מסד נתונים המתארח על ידי Occentus Networks (EU)
  6. זכויות: בכל עת תוכל להגביל, לשחזר ולמחוק את המידע שלך.