גוף ראשון ביחיד הוא אוסף של סיפורים מאת הארוקי מורקמי. הוא פורסם בשנת 2020 על ידי עורכי Tusquets, קבוע של יצירתו בספרדית של הסופר היפני המכובד.
במסגרת עבודתו הענפה, מורקמי מממש הפעם אנתולוגיה חדשה של סיפורים המורכבת בעדינות. בו הם מתפצפצים הערות אהבה כלפי החיים והאנשים הסובבים אותם, עמדותיהם והרגעים בהם אנו מלווים את עצמנו, בין אם חברתית ובין אם בבדידות שלנו. יצירה שחוזרת עם היופי והיצירתיות האופייניים למורקמי ועליה נספר לכם עוד עליה כאן.
גוף ראשון ביחיד
באיזה סוג עבודה מדובר?
המחויבות של הספר ברורה: המספר היחיד המבטיח חוויה בגוף ראשון. עם זאת, לא ניתן לשפוט שמה שנקרא הוא משהו שהומצא, עדות של עצמי, או שמורקמי עצמו הוא שעומד מאחורי הסיפור. זה משהו שהסופר משחק איתו וצריך להמר על מה שכל אחד מחליט להאמין בו. מורקמי מזמין בעדינות את הקורא שלו, גורם לו להשתתף בסיפורים המדברים בגוף ראשון. וזה במקביל הם מעידים על חיי יום-יום תפלים לכאורה המכילים סיפורים שאיתם אפשר להרגיש מזוהה..
הספר מורכב משמונה סיפורים:
- אבן מחוספסת, כרית קרה.
- קרם.
- צ'רלי פארקר מגלם את בוסה נובה.
- עם הביטלס.
- אנתולוגיה פואטית של סנוניות יוקולט של טוקיו.
- קַרנָבָל.
- וידויים של קוף שינאגאווה.
- גוף ראשון ביחיד.
סגנון ונושאים
בולטת פשטות הרגעים להם נותן מורקמי ערך הוגן בסיפורים המגוונים של סיפוריו. המשותף לכולם הוא האהבה וההערצה לדברים הקטנים בחיים, לרגעים שאנו חיים ולאנשים שאנו מקיפים את עצמנו איתם. בהחלט יש טון נוסטלגי ומלא תקווה.
הנושאים שהוא מדבר עליהם גובלים בתפל: כמו שיר, קבוצת בייסבול, אדם שמשגע אותנו... אהבה. חַיִים. הכל מתובל בגעגוע לנעורים, לעבר שתמיד חוזר, ניסיון או כושר המצאה. מורקמי כותב במתנה של מישהו שעובד כשרון ומראה את עבודתו ללא ראוותנות. צריך רק קצת ערמומיות כדי להבחין מה נכון ממה ששייך לדמיונו של היוצר. או, טוב... זה משנה?
כמו כן, מורקמי משקף את החוויה המצוינת שלו עבור אלה שכבר מכירים אותו וגם עבור קוראים חדשים שניגשים אליו בפעם הראשונה. גוף ראשון ביחיד נראה כמו עצירה בדרך להפקתו, מחייה את הקיום והספרות מבלי להסתיר את חלוף הזמן, הנפילה והקמלה. אבל, יחד עם זאת, בסיפוריו הוא יוצר רגש אופייני לנעורים ולגיל ההתבגרות: חדש לבני הדור ומתחדש לוותיקים.
כמה הערות נשמעות...
מוזיקה היא חלק מחייו ומיצירתו של מורקמי. זו הסיבה הנושא הזה בולט, והוא מוצג, ושוב רוקד בספר אחר של המחבר. מעניין איך היפנים והארגנטינאים (אנחנו מדברים על קורטאזר) חופפים באהבתם לטונאליות הג'אזית של, למשל, צ'רלי פארקר. אחד הסיפורים מתחבר עם הסקסופוניסט האמריקאי, כפי שעשה גם קורטאזר בסיפורו "El perseguidor". נוסף אלמנטים מוזיקליים מתייחסים לביטלס, לוויניל או לקסם של אוהבי מוזיקה לתווים השמיניים ולרבעי התווים.
הקורא ללא ספק יוכל להתחבר למורקמי הכי אמיתי ומפתיע, בגוף ראשון, ועם קוף כלול.
הרוקי מורקמי
הארוקי מורקמי נולד בקיוטו ב-1949.. הוא למד באוניברסיטת וואסדה, ובנוסף לכתיבת סיפורת ומאמרים הוא עוסק בתרגום ובהוראה. תחביביו כוללים מוזיקה וספורט, בעיקר אתלטיקה, פעילות שהוא עצמו עסק בה במשך זמן רב.
לפני שהתמסר לכתיבה, הוא מילא עבודות שונות: הוא עבד בחנות תקליטים ופתח ג'אז בר משלו. בזמן ששילם את החשבונות, מורקמי גנב שעות ביום (ובלילה) כדי לחבר את סיפוריו. En על מה אני מדבר כשאני מדבר על כתיבה מתגלים דברים רבים על המחבר, כמו כשכתב את סיפוריו הראשונים ליד שולחן המטבח שלו, כבר עם עלות השחר ומותש אחרי שסגר את הבר שלו.
בדמותו כסופר בולטת ההשפעה המערבית שקיבל והטמיעה ביצירתו. סופרים יפנים רבים אחרים אינם רואים בו יוצר מזרחי בדיוק מהסיבה הזו. מורקמי תמיד חי עם המוזיקה והספרות של המערב, מושפע במיוחד מקורט וונגוט.
מצדם, יש מעריצים רבים של הסופר היפני שמקווים שיום אחד הוא יזכה ב פרס נובל לספרות. למרות שזה שם שקיים כבר שנים, עד כה הוא לא זכה בפרס הנכסף. אבל מורקמי זכה להכרה בינלאומית ותורגם לחמישים שפות.. וזה שהוא נחשב לאחד מהסופרים הנוכחיים המשפיעים ביותר.
כמה מיצירותיו הנודעות ביותר הן: טוקיו בלוז, כרוניקה של הציפור שמפתלת את העולם, קפקא על החוף, 1Q84, שנות העלייה לרגל של הילד ללא צבע, או על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה.