גבריאל צלאיה נולד ביום כמו היום בשנת 1911 בשנת הרנני. הוא חי במדריד, שם פגש את משוררי 27 'ואינטלקטואלים אחרים שהחליטו שהוא יתמסר כולו לשירה. בין עבודותיו בולטים לשון רבים, כמעט בפרוזה o שירים לפני אחרונה. עם ברור לנקות, עליו זכה בפרס המבקרים. ובשנת 1986 הוא קיבל את הפרס הלאומי למכתבים ספרדיים. אני בוחר כמה מהם שירים לזכור.
גבריאל צלאיה - שירים
לפעמים אני מתאר לעצמי שאני מאוהב ...
לפעמים אני מתאר לעצמי שאני מאוהב
וזה מתוק, וזה מוזר
אם כי, מבחוץ, זה טיפש, אבסורדי.
שירי אופנה נראים לי יפים
ואני מרגיש כל כך בודד
שבלילה אני שותה יותר מהרגיל.
אדלה התאהבה בי, מרתה התאהבה בי,
ולחלופין, סוסניטה וכרמן,
ולחילופין אני שמח ובוכה.
אני לא מאוד אינטליגנטי, כפי שאתה מבין,
אבל אני שמח לדעת אחד מני רבים
ובהיותי וולגרי אני מוצא קצת מנוחה.
אהבת אדם
הרצון הקפדני שלי, הנקודה היבשה שלי
מה מאלף בה
תשוקות אוקיאניות ושמועות עתיקות. את החלבון שאני מיישם
לאותו פצע אהבה שבלי צורה פועמת.
אם כאב לי, אני הורג, אני שרץ.
(חיוכו חסר החיים זז ומרגש אותי.)
אם אני מלטף את זה, אני מודד,
נושאים את טעויותיהם והכל
סכום הרכות שאינו מזמין דבר.
עד סוף סוף, בדם,
בה רק עצמה,
בעובר שלי על הרגשות שלי,
אני מבין את זה, אני הורג את זה, אני מת.
בלהט
וכל כך הרבה, וכל כך הרבה אני אוהב אותך
שהמילים שלי מתות
בשמועה של נשיקות בלתי פוסקות!
ועדיין כל כך הרבה שידיי
הם לא מוצאים אותך כשהם נוגעים בך!
כל כך הרבה וכך ללא מנוחה,
שאני זורם, ואני זורם, ואני זורם,
וזה פשוט בוכה!
קרוב ורחוק
מעבר לחטא
אי אפשר לומר, אני מעריץ אותך,
וכשמחפשים את דברי
אני מוצא רק כמה נשיקות.
על החזה, על העורף,
אני אוהב אותך
בגביע הסודי,
אני אוהב אותך
איפה שהבטן שלך משולבת,
נמלט מגבך,
הגוף שלך מסריח,
אני אוהב אותך
בלילה
והלילה עולה כמו מוזיקה בהתהוות,
והכוכבים זורחים רועדים לכיבוי,
והקור, הקור הצלול,
הקור הגדול בעולם,
המציאות הקטנה של מה שאני רואה ונוגעת בו,
האהבה הקטנה שאני מוצאת,
הם מזיזים אותי לחפש אותך,
אישה, ביער מסוים של פעימות חמות.
רק אתה, מתוק שלי,
מתוק בריחות של מוהל עבה וחזק,
פעורי פה, קרובים מאוד, פועמים איתי,
רק אתה אמיתי בעולם מתחזה;
ואני נוגע בך, ואני מאמין לך,
ואתה מטריצה חמה ורכה של מציאות,
מאהב, מחסה, אמא,
או משקל האדמה שרק בך מלטפים,
או נוכחות שעדיין נמשכת כשאני עוצמת עיניים,
מתוכי, כל כך יפה.
Descanso
ברוך, בשלום, בתמימות,
עם עצב או עייפות רכים
שהופך לכלב נאמן שאנחנו מלטפים,
אני יושב על הכיסא שלי ואני שמח
ואני מאושר
כי אני לא מרגיש צורך לחשוב משהו מדויק.
עם עייפות שאינה אכזבה,
בשמחה שאינה מעודדת תקווה,
אני בכיסא שלי, ואני
במשהו שאולי פשוט אוהב.
אני יודע שאני צף
ובכל זאת שום דבר לא נראה לי אדיש;
אני יודע ששום דבר לא משמח אותי או כואב
ובכל זאת הכל נוגע בי;
אני יודע שזו אהבה
או אולי זו סתם עייפות מתוקה;
אני יודע שאני שמח
כי אני לא מרגיש צורך לחשוב משהו מדויק.
פרידה
אולי כשאני אמות
הם יגידו: הוא היה משורר.
והעולם, תמיד יפה, יזרח בלי מצפון.
אולי אתה לא זוכר
מי הייתי, אבל בך הם נשמעים
את הפסוקים האנונימיים שיום אחד הנחתי בהתהוות.
אולי לא נותר דבר
אף מילה ממני,
לא אחת מהמילים האלה שהיום אני חולם על מחר.
אבל רואים או לא רואים
אבל אמר או לא אמר,
אני אהיה בצל שלך, הו יפה בחיים!
אמשיך לעקוב,
אני אמשיך למות
אני אהיה, אני לא יודע איך, חלק מהקונצרט הגדול.
לא הכרתי את צלאיה, אני באמת אוהב את השירים האלה ... מוונצואלה