ג'ואן מרגריט זוכה בפרס סרוונטס. 4 שירים

צילום: אתר ג'ואן מרגריט.

ג'ואן מרגריט פשוט זכתה ב פרס סרוונטס 2019. הפרס הספרותי החשוב ביותר בשפה הספרדית, שניחן ב -125.000 יורו, הוענק לכך משורר קטלאני שטיפח את יצירתו בשתי השפות, כנושא תקן של צירוף תרבותי מעבר לכל אידיאולוגיה. אלו הם 4 משיריו כדי להכיר אותו, קרא אותו או גלה אותו מחדש.

ג'ואן מרגריט

ג'ואן מרגריט אני קונסאראו נולדה ב סנאחוג'ה, ליידה, ב- 11 במאי 1938. זהו משורר, אדריכל ופרופסור כבר פרש מהאוניברסיטה הפוליטכנית בברצלונה. כמשורר התחיל לפרסם בספרדית בשנות ה -60 עם שירים למקהלת אדם בלבד. והוא לא עשה זאת שוב עד עשר שנים אחר כך עם קרוניקה. כעבור כמה שנים החל לפרסם בקטלאנית. האם הוא עצמו ה מתרגם של עבודתו לספרדית, למרות שהוא כותב גם בצורה לא ברורה בזה או אחר. בשנה שעברה פרסם את זיכרונותיו: כדי שיהיה לך בית אתה צריך לנצח במלחמה.

En 2008 ג'ואן מרגריט הייתה פרס שירה לאומי ו הפרס הלאומי לספרות של כללית קטלוניה. ובתוך 2013 גם זכה בפרס משוררי העולם הלטיני ויקטור סנדובל, ממקסיקו. פרס סרוונטס הזה מכתיר את הקריירה שלו, שהיא גם זו של אחד המשוררים העכשוויים הנקראים ביותר בספרדית

אנתולוגיה לקרוא היא זו של כל השירים (1975-2015). בחרתי בארבעה אלה.

4 שירים

ארבע לפנות בוקר

הכלב הראשון מיילל, ומיד
יש הד בחצר, אחרים מהדהדים
באותו זמן בנביחה אחת,
קשה וללא קצב.
הם נובחים, חוטמם עד השמים.
מאיפה באים, כלבים? מה מחר
לעורר את נביחות הלילה?
אני שומע איך אתה נובח על החלום של בתי
מהמשטח, מוקף בצואה
איתו אתה מסמן טריטוריה
של סמטאות, פטיו, שטחים פתוחים.
כמו שעשיתי
עם השירים שלי, מאיפה שאני מיילל
ואני מסמן את שטח המוות.

המכתב

תמיד הסתכלת קדימה
כאילו הים היה שם. יצרת
בצורה זו תנועת גלים
זר ומיתי באיזה חוף.
התאחדנו על ידי הכוח המסוכן
זה נותן אהבה בדידות.
זה עדיין גורם לאצבעותיי לרעוד,
באופן בלתי מורגש נייר זה.
דרך נטושה בינך לביני,
מכוסה באותיות, עלים מתים.
אבל אני יודע שהדרך נמשכת.
אם אני מניח את ידי על הצרור הקטן,
אני מרגיש שזה נח על הגב שלך.
נהגת להקשיב קדימה
כאילו הים היה שם, כבר השתנה
בקול עייף, צרוד וחם.
ליטל מאחד אותנו עדיין: רק הרעד
של הנייר העדין הזה בין האצבעות.

הַמתָנָה

חסרים לך כל כך הרבה דברים.
אז הימים מתמלאים
רגעים שעשויים לחכות לידיים שלך,
להתגעגע לידיים הקטנות שלך,
שהם לקחו את שלי כל כך הרבה פעמים.
עלינו להתרגל להיעדרותך.
קיץ כבר עבר בלי עיניך
וגם הים יצטרך להתרגל לזה.
הרחוב שלך, עדיין הרבה זמן,
יחכה, לפני דלתך,
עם סבלנות, את צעדיך.
לעולם לא תתעייף לחכות:
אף אחד לא יודע לחכות כמו רחוב.
והרצון הזה ממלא אותי
שאתה נוגע בי ושאתה מסתכל עלי,
אתה אומר לי מה לעשות עם החיים שלי,
ככל שעוברים הימים, עם גשם או שמים כחולים,
כבר מארגן בדידות.

פנסים בלילה

אני מנסה לפתות אותך בעבר.
ידיים על ההגה והאור הזה
ממועדון הלילה של לוח המחוונים נתנו לי
-פנטזיה חורפית- לרקוד איתך.
מאחוריי ממש כמו משאית גדולה
מחר עושה פרצי אורות.
אף אחד לא נוהג בזה ועוקף אותי,
אבל עכשיו אתה ואני נוסעים יחד
והמכונית יכולה להיות שני הסוסים
משנות השישים לפריס.
"Je ne regrette rien" שרה אדית פיאף.
מתחת לחלון הלילה נכנס
קר מהכביש המהיר, והעבר
הוא מתקרב חזיתית במהירות:
לחצות ולעוור אותי בלי להוריד את האורות.


היה הראשון להגיב

השאירו את התגובה שלכם

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם. שדות חובה מסומנים *

*

*

  1. אחראי לנתונים: מיגל אנחל גטון
  2. מטרת הנתונים: בקרת ספאם, ניהול תגובות.
  3. לגיטימציה: הסכמתך
  4. מסירת הנתונים: הנתונים לא יועברו לצדדים שלישיים אלא בהתחייבות חוקית.
  5. אחסון נתונים: מסד נתונים המתארח על ידי Occentus Networks (EU)
  6. זכויות: בכל עת תוכל להגביל, לשחזר ולמחוק את המידע שלך.