דמאסו אלונסו מפרסם באומץ רב ספר שנקרא "בני הזעם" שנותן תפנית מוחלטת לשירה של אז. פורסם בשנת 1944, בעיצומה של הדיקטטורה הפשיסטית, בעבודה זו, בנוסף לשיפוצים המילוניים והמטריים, נצפה גם שיפוץ נושאית על סמך נוכחות העוולות של הרגע הנחשפות ומוקעות בעבודה זו של בלתי ניתנת לחישוב. ערך ושבר משירה של התחמקות שעמדה לשירות משטר פרנקו.
La צַעַר להיות אדם מורגש בעבודה זו. להיות גבר זו תעלומה, אבל גם אלוהים, רחוק מלהיות התשובה לכל מה שהציעו המשוררים הרשמיים של אז. המוות קיים כגורל בלתי הפיך ובו בזמן היציאה התקפה היחידה לקיום אפור שהיה באותה עת חובה לכל הספרדים.
וזה שאנשים הרגישו לבד בחברה שהולכת ומושפעת ורק אהבת האישה יכולה לספק להם קצת חברה ורגעים של צלילות בתוך חברה לא צודקת בהם יחסים בין אישיים נהגו גם להיות פגומים, מה שמחריף עוד יותר את הבדידות הנ"ל שמפנה מקום לריקנות פנימית המחלחלת לכל דבר.
עוד מידע - ביוגרפיה של דאמאסו אלונסו
תמונה - מעגל שירה
מקור - הוצאת אוניברסיטת אוקספורד