ארתורו פרז-רברטה. 67 חתיכי לוח שנה. בדיעבד שלי

צילומים מהארכיון האישי שלי. עם ארתורו פרז-רברט בנובמבר 2012 וביריד הספרים האחרון במדריד.

ארתורו פרז-רברטה היום ביום הולדתו. שלה 67 חסימות לוח שנה, כמו שהוא היה אומר. והוא אחד הסופרים האהובים עלי. עד כמה שהוא נערץ, פרז-רוורט לא משאיר אף אחד אדיש. אני מעדיף את הסגנון שלו ובמיוחד את הפן שלו ככותב טור ולא ככותב. אבל ההערצה שלי היא בעיקר ל את האדם שלו ואת חייו וחזון העולם שלו, צלול ככל שהוא נוקב וחזק, ברור וחזק. זה ה ______ שלי רטרוספקטיבה לדמותו ולעבודתו. 

כלבים וכדורים

הפעם האחרונה בה בירכתי את פרז-רוורט הייתה ביריד הספרים האחרון במדריד, שם הייתה לי החוצפה לתת לו את הרומן שלי ולשתף את החששות והעצבים שלי מהבכורה שלי כחתום כעבור כמה ימים. דברי העידוד והברכה שלו בעולם הסוער של הספרות כבר יישארו בזכרוני כמו אוצר. בדיוק כמו ההוכחה הגרפית ההיא לרגע שם למעלה.

רציתי שהוא יחתים אותי כלבים קשוחים לא רוקדים, לאחרונה סיימתי והתלהבתי מזה. כמובן שאני מאבד את הסיפורים עם כלבים, הכלבים עצמם, יאללה. הוא עשה זאת לפני גם אוסף המאמרים שלו על כלבים, כלבים ובני כלבות. אבל הכושי, חבריו וסיפורו נדבקו לחלוטין לליבי.

בהמתנה האחרונה היה לי המון זמן להסתכל אחורה. עבור למהדורות החדשות האלה באמצע שנות העשרים שלי כאשר לב אחר, זה של מרכז אירופה, דימם למוות במלחמה זוועתית שראינו חיה מדי יום.

Y את מה שאני תמיד מקשר לרגעים האלה של טיפשות, הן על ידי האימה והן על ידי אדישותם של כל אלה שלא יכלו ולא רצו לעצור זאת, היו דברי הימים של ארתורו פרז-רברטה. מהחזית ההיא, המיקרופון ביד, מביט אל המצלמה ובקול רם עם הטון והמשקפיים המסוימים שלו, סטואי, מקצועי ובעיקר אמיץ כמו אותה מצלמה, הוא סיפר את האימה ההיא בזמן ששמענו את שריקת הכדורים החוצה מאחור.

האיש האמיץ

זמן קצר אחר כך דון דייגו אלאטריסט. ואני, שתמיד הייתי מ אתוס, de אדמונדו דנטס על כל צורותיו, של האדון רוצ'סטר y היתקליף, של ז'אן וואלג'אן וג'אבר ולבסוף, של כל אנטי גיבור, נפלתי לרגליו כבר על השרידים. ולדעת לעשות ולכתוב מבוראו. לשרידים. נפלתי איתו גם ברוקרוי ואני עדיין מתגעגע אליו, למרות שהוא כבר הגיע לנצח בחיי העיתון שלו.

הוזרים, מלכות, קלפים, כהנים, שולחנות, קומנצ'ים ופיראטים

והפאביה דה פאקיטו המזוין והמצחיק הזה וקרליטוס, העיניים הכחולות עזות, הטרפלגר של נלסון האומלל, כל כך הרבה ימים של כולרה למדריד ללא נשמה, הקסם שלי ל קוי או זה קפטן זאב. היו גם כמה גברים טובים, אך מעטים. ותמונות של קרבות שטופים בזיכרונות עקובים מדם ונקמה.

הם היו צלפים ואמני גרפיטי, ושדים ספרדים עניים אבוד ברוסיה קפואה בצל נשר. משם לכאן. ביבשה, בים ובאוויר. בתקופות בעבר ובהווה, למרות שאני נשאר עם אלה של אתמול. עם אותם בילויים לא כל כך מתועדים או משוכללים, אלא נאמרים בסגנון המסוים הזה.

אני נשאר גם עם המלכה הדרומית ההיא, עם הזעם והאומץ שלה, ועם טאנגר סוטו, עם המסתורין שלו וההגדרות שלו, עם האישויות הנצחיות שלו של כל מה שאישה יכולה להיות, לעורר, לעורר ולייצר. בקיצור, עם איך גבר יכול לספר לנו.

אני גם קורסייר

או מעל הכל. מכיוון שאני אוצר גם את אותן מרקיזות, הייתי שכיר חרב מכובד, ניסיתי גם לקחת אותו בחיים וכמובן שלא פעם היה לי האומץ להעליב. אבל במיוחד, רציתי לצאת בכל אחת מההפלגות של אותן ספינות שאבדו ביבשה או בסופות ים אינסופיות. אולי בגלל שאני מארץ הארץ, אבל אני חולק עם מר רברטה אהבה עמוקה לים. ואני תמיד אהיה מה אחווה של ג'ק אוברי, מאמר שגם אותו הקדשתי בחביבות.

כן, אני שומר את אלפי הסיפורים על חוויותיהם, רגעיהם, זיכרונותיהם, דמויותיהם, אלה כל כך אנושיים שהם לא נראים אפשריים. אני מקפיד על אותם ימי בוקר בבוקר כשאני קורא את המאמר שלך ביום ראשון והיום ההוא הידוע לשמצה תמיד מושר לי. עם רגש, עם התקשות שרירים או לב, עם אירוניה או עם קינה על הנבלות או השטות האחרונה, הסימן האחרון לבורות או אי הבנה. ימי שני אלה הם פחות ימי שני לאחר המאמר השבועי שלך. רומנים הם משהו אחר ועולמות אחרים. ואל תעשו עוד סרטים, בבקשה.

פחות מרגלים, יותר נביחות

כי אני לא אוהב את הפאלקו האחרון הזה. וכך הודעתי לו בעוד אחד מאותם דברים נועזים שהשנים כבר נותנות לך. "גבר," הוא אמר לי, "מתוך עשרים ומשהו הספרים שיש לי, אתה לא יכול לחבב את כולם ..." אתה צודק. זה נכון. ופלקו, למרות שקראתי אותו, אני חוזר ואומר, אותו סגנון שאני מתלהב ממנו, לא סיים לשכנע אותי. נראה אם ​​החבלה הזו עושה את זה, אבל אני כבר בספק. כשדמות לא נתנה לך את הפלאש הזה שכולנו יודעים, זה כבר יותר מקשה.

התגובה שלי הייתה "המשך עם יותר נביחות, בבקשה", עם יותר כלבים שחורים, מדברים יותר ולא תקינים פוליטית. או להחזיר את דון דייגו. אבל היי, זה לא משנה, בכל מקרה תמשיכו לכתוב. מחלק, מאחרים, מכאן, מאיתנו, כל מה שהוא רוצה, בקיצור, בשביל זה הוא יכול, הוא יודע והם עוזבים את זה.

אז ...

... שיהיו עוד כמה חסימות לוח שנה, מר רוורט. ושאני ממשיך לראות אותם. עם מחלוקות, בלעדיהם, עם מסעות ומסעות, עם גיבורים או נבלים, שכולנו קצת. עם מה שלא יהיה. אבל שיראו אותם. או, יותר טוב, המשך לקרוא אותם.


היה הראשון להגיב

השאירו את התגובה שלכם

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם. שדות חובה מסומנים *

*

*

  1. אחראי לנתונים: מיגל אנחל גטון
  2. מטרת הנתונים: בקרת ספאם, ניהול תגובות.
  3. לגיטימציה: הסכמתך
  4. מסירת הנתונים: הנתונים לא יועברו לצדדים שלישיים אלא בהתחייבות חוקית.
  5. אחסון נתונים: מסד נתונים המתארח על ידי Occentus Networks (EU)
  6. זכויות: בכל עת תוכל להגביל, לשחזר ולמחוק את המידע שלך.