אנטוניו מוניוז מולינה. יום הולדת. שברי עבודותיו

אנטוניו מוניוז מולינה נולד ביום כמו היום מיום 1956, באובדה (Jaén). זה אחד מה סופרים ספרדיים עכשוויים גדוליםבנוסף להיותו אקדמאי ב- RAE, ומנהל מכון סרוונטס בניו יורק במשך כמה שנים. אז כדי לחגוג, אני בוחר כמה שברי מיצירותיו הידועות ביותר בתור בלטנברו, הפרש הפולני o ירח מלא, אחד הרומנים האהובים עלי.

ביטוס ייל

אתה, שלא ידעת את התקופה ההיא, שהיה לך הזכות לחסר זיכרון, שפקחת את עיניך כאשר המלחמה כבר הסתיימה וכולנו נידונו לבושה ולמוות במשך כמה שנים, הוגלתה, נקברה, נכלאה בבתי כלא או בהרגל הפחד. הוא אוהב ספרות שכן אסור לנו אפילו לאהוב אותה בגיל ההתבגרות, הוא מחפש אותי, מריאנה, מנואל מאותן שנים, כאילו לא היינו צללים אלא יצורים אמיתיים וחיים יותר ממך. אבל זה היה בדמיונו שבו נולדנו מחדש, הרבה יותר טוב ממה שהיינו, נאמנים ויפים יותר, נקיים מפחדנות ואמת.

בלטנברו

עשיתי את חלקי באכזריות והרס והגיע לי הבושה. ההשפעות של אהבה או רוך הן חולפות, אך אלה של טעות, של טעות אחת, לעולם לא נגמרות, כמו מחלה טורפת ללא תיקון. קראתי שבאזורים הבוריאליים, כשהחורף מגיע, הקפאת פני האגמים מתרחשת לפעמים פתאום, במקרה של מכה שמגבשת את הקור, אבן שנזרקת למים, זנב של דג שקופץ החוצה וכשהוא נופל שנייה אחר כך הוא כבר לכוד בחלקות הקרח.

הפרש הפולני

הם עשו אותי, הם הולידו אותי, הם הורישו לי הכל, מה היה להם ומה לא היה להם מעולם, את המילים, את הפחד, את הרוך, את השמות, את הכאב, את צורת הפנים שלי, את צבע העיניים שלי, התחושה של מעולם לא עזבה את מג'ינה ולראות אותה הולכת לאיבוד רחוק, בעומק הלילה.

להט הלוחם

מאז שידעתי לאן מייעד לי המזל הרע, הייתי קונה את העיתון כל בוקר או מפעיל את הרדיו או הטלוויזיה בזמן החדשות בהופעה של אזעקה חדה ולעתים פחד: פצצות התפוצצו כמעט מדי יום ופקידי הממשלה היו נהרגו צבא, משטרה ושומרים אזרחיים, ותמיד תראו גופה מוטלת על המדרכה באמצע בריכת דם ומכוסה גרוע בשמיכה אפורה, או נופלת על גב המושב האחורי של מכונית רשמית, פיו נפתח ודם זולג על פניו, עיסת בשר קרועה ומסת מוח מאחורי הזכוכית קפואה והתנפצה על ידי היריות.

ירח מלא

כמעט מבלי שהבין, הוא החל ללטף אותה בזמן שהם דיברו בקול נמוך, לאט לאט כשהיא מתחממת, כפות רגליה הקרות מאוד הסתבכו עם כפותיה, וכשהוא עקב באצבעותיו הרגישות והנועזות עכשיו למגע העור ואצבעות. רוחות מוכרות שהוא חיפש והכירו אחר כך בשפתיים, הוא נזכר שוב, עכשיו בלי פחד או בושה, רק במתיקות, כמעט בהכרת תודה, מחלומות ארוטיים של ארבע עשרה שנים, ונראה לו שהוא ראה אותה כפי שהיא הייתה עכשיו הוא עצמו ואיך זו הייתה הפעם הראשונה שעיני גברים ראו אותה עירומה. הוא איבד הכל, השיל הכל, בדיוק כשכשהתפשטה היא הפילה את תחתוניה וחזייה על הרצפה והתקרבה אליו כאילו הגיחה מהבגדים הנטושים וחסרי התועלת, נופלת לרגליו בקול גזה. לא היה שום דחיפות, לא היה וודאות, לא מחוות חום או אכזריות נלהבת. הוא ראה אותה מתנודדת זקופה, מתיישבת לאט על גביו, שערה על פניה, מהול בצל, כתפיה לאחור, שתי ידיה אוחזות בירכיה.