המשורר אידה ויטאלה (אורוגוואי, 1923) זכתה ב פרס סרוונטס, היוקרתי ביותר מכתבים ספרדיים, שנמסרו שוב ביום הספר. זו שנה נוספת ברציפות שהפרס חוצה את האוקיאנוס והולך לידיו של סופר עם קריירה ארוכה מאוד. אני אוספת 6 משיריו הבולט ביותר.
אידה ויטאלה
נולד ב מונטווידאו, אידה ויטאלה היא משורר, מתרגם, מסאי ומבקר ספרות, והוא חלק מהשיחה הדור של 45, שם כותבים כגון מריו בנדטי, חואן קרלוס אונטי רעיון וילארינו. שירתו נושאת את התארים של אִינטֶלֶקְטוּאַלִי, אלא גם פופולרי, של אוניברסלי וגם אישי, וכך שקוף כמו עמוק.
הוא קיבל כמה פרסים אחרים כגון פרס אוקטביו פז, פרס אלפונסו רייס, פרס ריינה סופיה או ה פרס שירה בינלאומי לפדריקו גרסיה לורקה. סרוונטס הוא ללא ספק הנגיעה המסיימת לכל כך הרבה שנים וקריירה. כיום הוא מתגורר בארצות הברית.
בין עבודותיו, התארים של האור של הזיכרון הזה, חלומות על קביעות, לאן שעופרת הזיקית, גנים דמיוניים o הפחתת אינסוף.
7 שירים
לרדת לקרקע
לבשת את מגפי הגשם שלך,
את עיני הגשם
והפסימיות של ברד אפשרי,
קבל את כוס הבוקר המסנוורת,
מנחש הבוץ,
הקור על עור הגיר,
מרקח תוכניות מנוגדות,
אפוסתרפיה והצגה מוטעית,
מניח שפעם השיר
מוגן במיטה, כמו חתול.
אבל תיכנעו טיפין טיפין
רד, ונכנס לשדה מכ"ם המוות,
כמו בכל יום,
באופן טבעי, טאוטולוגית.
המילה
מילים צפויות,
נפלא כשלעצמו,
הבטחות למשמעויות אפשריות,
מְעוּדָן,
אַנטֶנָה,
כּוֹעֵס,
אריאדנס.
טעות קצרה
הופך אותם לנוי.
הדיוק שאי אפשר לתאר
מוחק אותנו.
איחוד
פעם היה יער מילים
גשם של מארבים של מילים,
קולני או לא נאמר
כנס מילים,
אזוב טעים לוחש,
רעש קלוש, קשת דרך הפה
של אפשרי, הו, קל להתנגדות קלה,
היו היתרונות והחסרונות,
כן ולא
עצים מוכפלים
עם קול בכל אחד מעליו.
לעולם לא ייאמר,
השקט.
העולם הזה
אני פשוט מקבל את העולם הנאור הזה
נכון, הפכפך, שלי.
אני רק מעלה את המבוך הנצחי שלה
והאור הבטוח שלו, גם אם הוא מוסתר.
תתעורר או בין חלומות,
קומת הקרקע החמורה שלו
וזאת הסבלנות שלך כלפי
זה שפורח.
יש לה מעגל חירש,
אולי לימבו,
איפה אני מחכה בעיוורון
הגשם, האש
לא משורשר.
לפעמים האור שלה משתנה
זה גיהינום;
לעתים נדירות
גן העדן.
אולי מישהו יכול
חצי דלתות פתוחות,
לראות מעבר
הבטחות, ירושות.
אני גר רק בו,
אני מקווה ממנו,
ויש מספיק פלא.
אני בתוכו,
נשארתי,
נולד מחדש.
חובות יומיומיות
זכור את הלחם,
אל תשכח את השעווה הכהה ההיא
שאתה צריך להניח ביער,
וגם לא הקינמון המקושט,
אין צורך בתבלינים אחרים.
לרוץ, לתקן, להפליג,
לבדוק כל טקס מקומי.
מטפל במלח, בדבש,
לקמח, ליין חסר תועלת,
לדרוך על נטיית סרק ללא דיחוי נוסף,
הצרחה הבוערת של גופך.
עברו, דרך אותה מחט הברגה,
ערב אחר ערב,
בין בד אחד למשנהו,
החלום המריר,
פיסות השמים המנופצות.
ושכדור חוט תמיד נמצא ביד
משתולל בלי סוף
כמו בתורות של מבוך אחר.
אבל אל תחשוב
אל תנסה,
טווה.
אין תועלת לזכור,
לחפש טובה בין המיתוסים.
אריאדנה אתה בלי הצלה
ובלי קבוצת כוכבים להכתיר אותך.
להיות לבד
להיות אומלל לבד,
איש בר מזל על קצה עצמו.
מה פחות? מה עוד אתה סובל?
איזה ורד אתה שואל, רק מריח ושושנה,
רק מגע עדין, צבע וורוד,
בלי קוץ קשה?
בקוויבדו
יום אחד
הוא מטפס מהקוטב לקו המשווה
זה נופל
מנוצות גן העדן
לשוקת הדם במקום בו הוא נופל
החשבון המדויק ביותר
להישאר לחפור בקוויבדו
כרוב של שנאות חדות
רוחות לוציפריאניות
נוח בארבעת האחרונים של האדם
משפט מוות לעזאזל תהילה.